משום שבות סכינא – פי׳ לפי שכל מלאכה שהיא נעשי׳ בכלי שאין דרכן לעשות בו אותה מלאכה לא הוי מלאכה דאורייתא וכדאמרינן בסוף כירה גבי גרירת כסא וספסל כל היכי דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי לכתחילה. כלומר וגרירת כסא וספסל אפי׳ במתכוין לעשות חריץ ליכא איסורא דאורייתא דכי אמרינן בפר׳ כלל גדול דחופר תולדה דחורש וחייב הני מילי במר וכיוצא בו אבל במטה כסא וספסל לא:

ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומר נשים סומכות רשות – לענין הלכה נקיטי׳ כר׳ יוסי ור׳ שמעון דר׳ יוסי נמקו עמו. ואע״ג דסתם מתני׳ מוכח דאין בנות ישראל סומכות מדקתני אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. ומשמע דהא נשים מעכבינן אפילו הכי כיון דאמר ר׳ בפרק בתרא דעירובין דמיכל בת שאול היתה מנחת תפלין ולא מיחו בידה חכמים ואשתו של יונה הית׳ עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים והיינו כמאן דאמר נשים סומכות רשות נקיטי׳ הכי דמעשה רב הלכך אם רצו נשים לעשות כל מצות עשה שהזמן גרמא הרשות בידן:

ולענין ברכה – כלו׳ אם מברכות על מצות הללו אם לאו כתב ר״ת ז״ל דאם רצו מברכות וליכא משום ברכה לבטלה. והביא ראיה מדאמרינן בפ׳החובל ובפ״ק דקדושין אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דא׳ לי הלכה כר׳ יהודא דאמר סומא פטור מן המצות עבידנ׳ יומא טבא לרבנן דאנא לא מפקידנא ועבידנא אלמ׳ סומא לר׳ יהודא אע״ג דפטור אם רצה עושה ומברך דאי לא הכי אמאי ליעבד רב יוסף יומא טבא שהרי היה מפסיד שכר הברכות ואמרי׳ האי מאן דבעי למיהוי חסיד׳ לקיים מילי דברכות אלא ודאי מי שהוא פטור מן המצות אם רצה לעשותן ולברך עליהן הרשות בידו וא״ת וכיון שהוא פטור היכי מברך דהא ברכה שאינה צריכ׳ הוא ואמרינן בפרק אין עומדין כל המברך ברכה שאינ׳ צריכה עובר משום לא תשא. י״ל דברכה שאינה צריכ׳ מדרבנן היא ובכי הא לא אמור. וראיה לדבר מדאמרי׳ בפרק מי שמתו ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומ׳ משום דסבירא לן התם דאמת ויציב דאורייתא ואם איתא דברכה שאינה צריכה עובר עליה מה״ת נהי דאמת ויציב דאורייתא היאך חוזר ואומרו מספק והרי אם אמרו קא עביד איסורא בידים ומוטב שלא לאמרו שאפי׳ לא אמרו ממילא הוא דקא עבר אדאורייתא ושב ולא תעשה שאני אלא ש״מ דברכה שאינה צריכה מדרבנן בעלמא היא. ומוציא שם שמים לבטל הדנפקא לן בפ״ק דתמורה מדכתיב את ה׳ אלקיך תירא הני מילי בלא ברכה אבל בברכה לא מתסר אלא מדרבנן ודוק׳ בברכה שאינה צריכה כלל אבל בברכת המצות למי שהוא פטור בהן לא הלכך אם רצו נשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא הרשות בידן אלו דברי ר״ת ז״ל. ומביאין עוד ראיה לדבריו מההיא דאמרי׳ בפרק בתרא דעירובין דמיכל בת שאול היתה היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידם חכמים ואמרינן התם דמאן דאמר הכי ס״ל דנשי׳ סומכו׳ רשות משמע דלמאן דאמר נשים אין סומכות מיחו ואמאי מיחו בשלמא סמיכה משום דהו״ל משתמש בקדשי׳ אבל בהנחת תפילין מאי איסורא איכא אלא ודאי משום ברכה דלמאן דאמר סומכות רשות היו מברכות ולמאן. דאמר אין נשים סומכות רשות מיחו משום דהוי ברכה לבטלה הלכך לדידן דקיימ״ל סומכות רשות מברכות. וכי תימא א״כ היכי קאמר לא מיחו הודו הוה ליה למימ׳ כיון דלכתחילה רשאות לעשות כן וכדדייקינן כי האי גוונא בפרק מקום שנהגו גבי אנשי יריחו. לאו קושיא׳ היא דאין ה״נ דהודו אלא משום דלמאן דאמ׳ סומכו׳ נקט למאן דאמר סומכות לא מיחו. תדע לך דלא מיחו לאו דוקא דהא מעיקרא הוה ס״ד לאוקמה כמאן דאמר לולב ושבת זמן תפילין הלכך הוי לה מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות ולכך אוקמתא ודאי לא מיחו לאו דוקא דאדרבא חייבות הן לעשות כן הלכך כי מוקמינן לה נמי כמאן דאמר נשים סומכות רשות לא מיחו לאו דוקא:

ואין אלו ראיות דלעולם אין מברכות וכי תימא א״כ למאן דאמר אין סומכות למה מיחו – איכ׳ למימר משום דקיימ״ל תפילין צריכין גוף נקי והנשים אינן נקיו׳ דעת ולא נקיות גוף הלכך מיחו כי היכי דמחיין בסמיכ׳ משום משתמש בקדשים ומאן דאמר נשים סומכות רשות סבר דלא מיחו דס״ל דכל מצוה שבאנשים חובה בנשים רשות ומ״מ מפני שאינן נקיות לא הודו לגמרי והיינו לשנא דלא מיחו. והא דאמרינן נמי התם באשתו של יונה שהיתה עולה לרגל שלא מיחו בידה חכמים לישנא דלא מיחו דוקא הוא כלומר אבל לא הודו משום דאתי למטעי ולומר שהיא חייבת בעולת ראיה כיון שרואין שעול׳ לרגל ואתי לאתויי חולין לעזרה אבל לעולם אימא לך דאין מברכות. והא דסומא נמי לאו ראיה היא דאע״ג דסומא לר׳ יהודא פטור מן המצות הני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן חיובי מיחייב הוי מצי רב יוסף לברוכי וראיה לדבר דמדרבנן מחייב מדתנן במגילה ר׳ יהודא אומר כל מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע כלומר לפי שלא נהנה במאורות כדי שיברך עליהן טעמא דלא ראה הא ראה פורס ואם איתא דסומא לר׳ יהודא פטור אפילו מדרבנן ראה למה פורס הרי אינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא׳ את הרבים ידי חובתן. וכי תימא כי פטר ר׳ יהודא סומא הני מילי סומא מעיקרו אבל פתח ונסתמא לא ומשו״ה ראה פורס ליתא דהא לפום טעמא דר׳ יהודא דמפורש בפר׳ החובל אפילו פתח ונסתמא פטור. ועוד דהא רב יוסף פותח וסתמה הוה כדאמרינן בהגדה דאיהו סמי נפשיה משום דלא מצי קאי דלא לאסתכולי בר מארבע אמות דליה ואפילו הכי פטר נפשיה בדר׳ יהודא אלמא לר׳ יהודא אפילו פיתח ונסתמא פטור דאי אמרת פטור ואפילו מדרבנן ראה למה פורס אלא ודאי אפילו לר׳ יהוד׳ מחייב מדרבנן ומשו״ה מוציא את אחרים ידי חובתן דכיון דברכות ק״ש מדרבנן נינהו אתי דרבנן ומפיק דרבנן ואע״ג דבירושלמי דמגלה משמע דכי קאמר ר׳ יהודה כי שלא ראה מאורות דמשמע הא אם ראה פורס ביושב בבית אפל היא ומשו״ה ראה פורס דגברא בר חיובא הוא ולפי זה אין להביא ראיה מהתם דסומא חייב במצות מדרבנן אינו נראה כן לפי שיטת הגמרא שלנו. דהא אמרינן עלה במגלה ורבנן הכא נמי אית ליה הנא׳ כדתני׳ א״ר יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה כאשר ימשש העור באפלה וכולו כדאיתא התם משמע שעל סומא נחלקו שליושב בבית אפל אינה ענין ושמעת מינה מדאמרי׳ דאם ראה פורס דמדרבנן מיחייב הלכך כיון דפריסת ק״ש דרבנן אתי דרבנן ומפיק בדרבנן. וא״ת ואפי׳ הכי היכי מפיק דהא אמרינן בפרק ערבי פסחים שאלתינהו לרבנן דבי רב ששת מאן אמר אגדתא בי רב ששת ואמרו לי רב יוסף כלומר שהיה עושה כל הסדר ומוציא את הרבים ידי חובתן בברכות ואוקימנא התם במצה דזמן הזה דרבנן כלומר דאי מדאורייתא לא מפיק דאפי׳ למאן דאמר דסומא חייב במצות גבי מצה מיעטיה קרא בהדי׳ כדאיתא התם ואקשינן והא כל דתיקון רבנן כעין דאוריית׳ תקון כלו׳ והיכי מפיק לאחריני אלמא כי היכי דבדאוריית׳ לא מפיק בדרבנן נמי לא מפיק וכיון שכן במידי דרבנן פורס. יש מי שתירץ דאין הכי נמי דאפילו במדי דרבנן כל היכא דאית ליה עיקר בדאוריית׳ לא מפיק והיינו ההיא דהתם אבל במידי דלי״ל עיק׳ בדאוריית׳ כגון פורס על שמ׳ כיון דסומא נמי מחייב במדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן ואיכא מאן דאמר דאפילו במידי דאי״ל עיקר בדאוריית׳ כיון דחיובא מדרבנן הוא אמרינן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן והתם ה״ק דכיון דבזמן הבית מיעטיה רחמנא לסומא מחיובא דמצה בזמן הזה נמי שהיא מדרבנן לא חייבו חכמים לסומא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל אין הכי נמי דכל המחויב בדבר מדרבנן מפיק דרבנן אפילו במידי דאית ליה עיקר מה״ת והכי מוכח בפרק מי שמתו דאמרי׳ דאי נשים בברכת המזון מדרבנן מוציאין אנשים ידי חובתן היכא דאכל שיעורא דרבנן אע״ג דאית ליה עיקר בדאוריית׳. וא״ת מ״מ בדלית לי׳ עיקר בדאורייתא דכולי עלמא אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע. י״ל דקטן אינו מחויב בדבר כלל דמצוה עליה דאבוה רמיא לחנכו במצות. ולפי זה הא דתניא בפרק מי שמתו בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דהא אפילו בדרבנן לא מפיק כיון דלאו בר חיובא כלל וכדכתיבנא אלא אשה הוא דמתוקמא בהכי אבל בן בגדול איירי ואפילו בדאכל שיעורא דאורייתא וקמ״ל דסופר מברך ובור יוצא ומשום דבעי למתנא עלה תבא מארה לאדם אבל אשה היא שמוציאה למי שאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק בדרבנן ומשו״ה קאמר ר׳ יהודא כל שלא ראה לא יפרוס הא ראה פורס שהסומא מחויב בדבר הוא מדרבנן ולפיכך היה אפשר לו לרב יוסף לברך ואין להביא ראיה משם לנשים שכיון שהן פטורות אפילו מדרבנן לעולם אימא לך דאין מברכות. ומ״מ אעפ״י שדחינו ראיות הללו כיון שכבר הורה ר״ת ז״ל נקיטי כוותיה ומברכות דכיון שנוטלות עליהן שכר דהא א״ר יוסי בר׳ חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה ומדקאמר גדול אלמא למי שאינו מצוה ועושה שכר יש לו הלכך בכלל מצוה הן ומברכות. ולא תימא כיון שלא נצטוו היאך יאמרו וצונו וכדדייקי׳ גבי נר חנוכה בפרק במה מדליקין היכן צונו דלא קשיא דכיון שהאנשים נצטוו ואף הן נוטלות שכר שפיר מצי אמרי וצונו:

הא גופא קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת אלמא אמרינן להו תקעו והדר תני אין מעכבין עכובי לא מעכבין הא לכתחילה לא אמרינן להו תקעו לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחנוך כאן בקטן שלא הגיע לחנוך – כך היא עיקר הגירסא והיא גרס׳ רש״י ז״ל והכי פירושא דכיון שהגיע לחנוך אין מעכבין אותו מלתקוע ואפילו בשבת אבל אין אומרין לו שיתקע דאיסור׳ דרבנן לא ספי׳ ליה בידים אבל בקטן שלא הגיע לחנוך מתעסקין עמהן כדי שילמודו ולא שיתקע להם גדול שאין אומרין לאדם עמוד וחטא כדי שיזכה הקטן אלא שמלמדין אותן בדבור ואומרין להם תקעו בענין זה. וא״ת ואפילו הגיע לחנוך נמי אמאי לא אמרי׳ להו תקעו דהא תקיעת שופר איסור׳ דרבנן היא ובפ׳ חרש משמע דאיסורא דרבנן ספינן ליה בידים כדאמרי׳ התם הולך אצל אבי אמו ואין חוששין שמא יאכילנו תרומה ואוקימנא בתרומה דרבנן ואפילו בשהגיע לחנוך כדמוכח בפ׳ יוצא דופן גבי קטנה שנדרה בעלה מפיר לה. תירץ הרשב״א ז״ל דל״א הכי אלא במה שהוא לצורכו של תינוק וכההיא שגזרו על שמאי להאכילו בשתי ידיו. ובהכי מתרצא ליה קושיא אחריתי דהא קשיא לי׳ מההי׳ דגרסינן פרק מי שאמר הריני נזיר דתנן התם האיש מדיר את בנו בנזיר כלומר שאומר לו נזיר אתה ואמרי׳ עלה בגמרא ר׳ יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ר׳ יוסי בר׳ חנינא אמר כדי לחנכו במצות ואמרינן בשלמ׳ לר׳ יוחנן מגלח ועביד הקפה אלא לר׳ יוסי בר׳ חנינא הא עביד הקפה ומשני קסבר הקפת כל הראש דרבנן וחנוך דרבנן אתי דרבנן ודחי דרבנן אלמא אי לאו חנוך לא דחינן הקפה דרבנן והיינו טעמא משום דשאני הקפה שאינו הנאה לתינוק אלא נוול הוא לו וה״נ בתקיעת שופר כיון שאינו צרכו של תינוק בקטן שהגיע לחנוך לא אמרי׳ ליה שיתקע. ומיהו אכתי קשיא דכיון דתקיעת שופר אינה צרכו של תנוק אפילו בקטן שלא הגיע לחינוך נמי ליתסר דהא אמרי׳ התם בפרק חרש מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח. י״ל דהכא בי״ט של ר״ה עסקינן דמדינא תוקעין אפילו בשבת אלא דרבנן הוא דגזר הילכך כיון שלא הגיע לחנוך אומרין לו לתקוע כדי שילמוד ונמצ׳ פסקן של דברי׳ דקטן שלא הגיע לחנוך מתעסקין עמו ואומרין לו שיתקע ואפילו בשבת ומיהו דוקא בשבת של ר״ה אבל בקטן שהגיע לחנוך אין מתעסקין עמו אבל אין מעכבין אותו ומשמע לי דכי אין מעכבין אותו דוקא בי״ט אבל בשבת מעכבין אותו דר״א דאמר אפי׳ אמתעסקין עמהן בשבת כדי שילמודו קאי והיינו בקטן שלא הגיע לחנוך אבל בקטן שהגיע לחנוך דתנן ביה אין מעכבין לא אשכחן ביה דאפילו בשבת אין מעכבין. ויש לראב״ד ז״ל דרך אחרת בזה בהשגות שכתב דקטן שהגיע לחנוך המצות אביו מתעסק עמו כדי שילמוד ואפילו בשבת הסמוכה לי״ט כמו שאמרו קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב אבל קטן שלא הגיע לחנוך הן עצמן תוקעין בי״ט אבל בשבת לא וכ״ש שאין אביו מתעסק עמו. ודברי הר״ם במז״ל בפ״ב מהלכות שופר לא נתחוורו:

וכתב רבינו אפרים ז״ל שעכשיו אסור לתקוע לכל קטן בשבת כלל ואפילו בשבת של ר״ה שלא נאמרו הדברים אלא בזמן שהיתה תקיעת שופר דוחה את השבת וכן דעת הר״א הלוי ז״ל. וכן מוכיח בירושל׳ ואעפ״י שהרב אלפסי ז״ל כתבה בהלכות אפשר דלטעמי׳ אזיל שהוא סובר שאפילו בזמה״ז תוקעין בכל מקום שיש בו ב״ד קבוע וכמו שכתבתי למעלה. אבל הרמבמז״ל כ׳ שכיון שהגאונים כולם כתבוה בחבוריהם מדבריהם יש ללמוד שהם סבורים שלא ביבנה בלבד נאמרה אלא בכל יום ראשון של ראש השנה שחל להיות בשבת בכל מקום לפי שאין בלימוד גזרה דרבה ואין בו אלא איסור שבות בתקיעה עצמה וכיון שהיא למצות מותרת שהם עתידים להתלמד כדי לתקוע למחר ולחנכם במצות ומתעסקין עמהם בשבת זו ומיהו בשבת אחרת אין מתעסקין עמהן וזהו שאמרו בירושלמי א״ר אלעזר מתני׳ בגדול ביו״ט של ר״ה שחל להיות בשבת ותני כן מתלמדין לתקוע בשב׳ פי׳ בגדול קטן שהגיע לחינוך וזה כדברי הראב״ד ז״ל: